<h1>ספר תורת האדם להרמב"ן ענין הכהנים</h1>
<h2>דף יז:</h2>
ואיזהו מת מצוה כדתניא (יבמות פ"ט ב') איזהו מת מצוה כל שאין לו קוברין, קורא ואחרים עונין אותו אין זה מת מצוה, פי' מת מצוה זהו שמצאוהו בדרך או בעיר של גוים ואין לו קוברין שאסור לזה שמצאו להניחו אפילו לילך לעיר להביא לו קוברין, אלא יטמא בעצמו ויקברנו אפילו כהן גדול והוא נזיר ואפילו הולך לשחוט את פסחו או למול את בנו, אבל אם היו ישראל קרובין למקום המת שהמוצא את המת קורא אותם והם עונין לו ובאין לקברו, אין זה מת מצוה שיטמא עליו הכהן, אלא קורא אותם והן קוברין. וכענין הזה ברייתא זו שנויה בירושלמי [נזיר פ"ז ה"א] בפרק כהן גדול ונזיר, דגרסינן התם איזהו מת מצוה כל שהוא צווח ואין בני העיר באין, באו בני העיר הרי זה מושך את ידיו, עד היכן עד כדי נושאי המטה וחלופיהן וחילופי חילופיהן, כשאינם צריכין לו אבל היו צריכין לו לא בדא, בשאין מכירין אותו אבל אם היו מכירין אותו לא בדא, ושאין כבודו לכן אבל אם היה כבודו לכך לא בדא. והנשיא כבודו לכך. ומהו שיטמא כהן לכבוד הנשיא. כד דמך ר' יודן נשיא אכריז ר' ינאי ואמר אין כהונה היום. כד דמך ר' יודן נשיא בר בריה דר' יודן נשיא דחף ר' חייא בר בא לרבי זעירא בכנישתא דגופנא דצפרין וסאביה. והא דגרסינן ביבמות בפרק האשה רבה [פ"ט ע"ב] גבי אשתו קטנה יורשה ומיטמא לה והוינן בה אמאי מיטמא לה כיון דמדאורייתא לאו אשתו היא ומפרקינן משום דהויא לה מת מצוה, ואקשינן והתניא איזהו מת מצוה כל שאין לו קוברין, קורא ואחרים עונין אותו אין זה מת מצוה, ומפרקינן הכא נמי כיון דלא ירתי לה קריא ולא ענו לה, ויש לומר דהתם מלתא בעלמא קאמר לומר דודאי אין לה קוברין לזו, שהבעל אינו קובר ולא קורא, אלא אפילו היא עצמה קוראה אין אחרים עונין אותה לבא ולקברה, שאין בני המשפחה שומעין שיקברו הם ונחלה של משפחה הוסבה אצל הבעל שאינו מהם, וכל שכן אחרים שאינן קרובין שאינן נזקקין להטיל על עצמן קבורה של אשה שיש לה יורשין וקרובים, וכיון שקבורתה בספק וביאוש הטילוה חכמים עליו ואפי' כשימצא אחרים, כדי שתהא קבורה מזומנת לה ולא תהא קבורתה מוטלת על המחלוקת ועל הקטטה, שגדול כבוד הבריות שדוחה ל"ת בכל מקום. ועל דרך זה נמי התירה תורה טומאת קרובים. והיינו דאמרינן בפרק שלשה מינין (נזיר מ"ג ב') קאזיל בפקתא דערבות ופסקוה גנבי לרישיה דאבוה הכי נמי דלא ליטמי ליה אמר ליה מת מצוה קא אמרת השתא י"ל באחריני מחייב באבוה לא כש"כ, ואקשינן והאי מת מצוה הוא והתניא איזהו מת מצוה כל שאין לו קוברין קורא ואחרים עונין אותו אין זה מת מצוה והאי הא אית ליה ברא, פי' וכיון שיש לו בן הבן קורא ואחרים עונין אותו שמשתדל לקברו ע"י קרובים ובני משפחה, ופרקינן כיון דאזיל באורחא כמי שאין לו קוברים דמי, שהרי אין בני משפחה בכאן ואחרים ההולכים עמו בשיירא אין עונין אותו לקבור אביו והוא לא יתעסק עמהם בקבורתו.
למדנו עכשיו שכהן שמצא מת מוטל בדרך או בעיר של גוים זהו מת מצוה ואסור לו לפרוש מן המת כלל, אלא קורא משם, אם באו כדי קבורה מושך את ידיו ואם צריך להתעסק עמהן אפילו לנושאי המטה וחלופיהן וחלופי חלופיהן מטמא לו וקובר עמהם. במה דברים אמורים בשאינן צריכין לו ואינם מכירים אותו דמחזקינן ליה בדלא קרי ותני, אבל היו מכירים וצריכים לו כולם לשיפורי וכיוצא בהם מטמא כהן עמהם, ואם היה אדם חשוב ביותר כגון הנשיא וכיוצא בו אדם גדול שאין לו שיעור בקבורה וכבודו בכל אדם שיטמאו לו הכל, מטמא לו הכהן עם כולם דכיון דמת מצוה הוא וקבורתו מוטלת על המוצאים אותו, אין הכהן מטיל המצוה שעליו על אחרים כל זמן שהוא צריך לה כלל, אלא קוברין אותו לפי כבודו בכהנים ובכל אדם. ומה ששאלו עוד מהו שיטמא אדם לכבוד הנשיא. בשאינו מת מצוה קאמר כגון שמת בעיר ויש לו קרובים וקוברין, ואעפ"כ התירו אצל נשיא שיטמאו לו הכל, וטעמא מפרש התם עשו אותו כמת מצוה לפי שאין כבוד הנשיא ביורשין וקרובין אלא בכל אדם שיתעסקו בו הכל כקרובין ויטמאו לו, והיינו נמי דאמרינן בגמרא דילן בפ' אלמנה ניזונת (ק"ג ב') אותו היום שמת רבי בטלה כהונה והיינו נמי דאמרינן בפסחים (ע' ב') כגון שמת נשיא ואיטמו להו רוב הצבור. ושאלו בירושלמי בתלמיד אצל רבו אם מטמא לו לכבוד ולא איפשטא, הילכך לא יטמא במקום קוברים.
ירושלמי בנזירות (פ"ז) המוצא מת מצוה ה"ז מטפל בו וקוברו במקומו, אימתי בזמן שמצאו חוץ לתחום אבל אם מצאו בתוך התחום ה"ז מביאו למקום בית הקברות וקוברו, א"ר עקיבא כך היה תחילת תשמישי לפני חכמים פעם אחת הייתי מהלך ומצאתי מת מצוה ונטפלתי בו כארבעה מילין עד שהבאתיו למקום הקברות וקברתיו, וכשבאתי לפני ר' אליעזר ור' יהושע אמרו לי על כל פסיעה ופסיעה שהיית פוסע מעלים עליך כאלו היית שופך דמים, אמרתי מה אם בשעה שנתכוונתי לזכות נתחייבתי בשעה שלא נתכוונתי לזכות על אחת כמה וכמה, מאותה שעה לא זזתי מלשמש חכמים. הוא היה אומר דלא משמש חכימיא קטלא חייב. מת מצוה קנה מקומו ד' אמות אפילו בשדה מלאה כורכמין שעל מנת כן הנחיל יהושע לישראל את הארץ, ואיתמר בפרק מרובה (פ"א ב') בגמרין תנאים שהתנה יהושע אפילו בחוץ לארץ, ואם היה מוטל על המיצר מתוך שניתן לפנותו מפנהו בכל מקום שירצה, שדה ניר ושדה בור קוברו בשדה בור וכו'.
באבל (פ"ד) תניא הכל מטמאין, כהן גדול ונזיר ר' אליעזר אומר יטמא כהן גדול ואל יטמא נזיר מפני שזה מביא קרבן על טומאתו וזה אינו מביא קרבן על טומאתו, וחכ"א יטמא נזיר ויביא מאה קרבנות ואל יטמא כהן אפי' הדיוט שזה קדושתו מרחם וזה אין קדושתו מרחם זה קדושתו קדושת עולם וזה אין קדושתו קדושת עולם, הכל מודים כ"ג ומרובה בגדים מטמא המרובה בגדים, מרובה בגדים וממונה מטמא ממונה, ממונה ומשוח שעבר מטמא משוח שעבר, משוח שעבר ומשוח מלחמה מטמא משוח מלחמה, משוח מלחמה וכהן הדיוט מטמא כהן הדיוט, כהן הדיוט ולוי מטמא לוי, לוי וישראל מטמא ישראל, ישראל וממזר מטמא ממזר, אם היו שניהן שוים מטמא זריז, אם היו שניהם זריזין מטמא איזה מהם שירצה. מצאו בין שדה בור לשדה ניר קוברו לשדה בור, בין שדה ניר לשדה זרע קוברו בשדה ניר, בין שדה זרע לשדה אילן קוברו בשדה זרע, בין שדה אילן לשדה כרם קוברו בשדה אילן, אם היו שתיהן שוות קוברו בקרובה שבהן, אם היו שתיהן קרובות קוברו באיזה מהן שירצה. אמר ר' עקיבא זו היתה תחלת תשמישי לפני חכמים כו'.
בירושלמי התם [נזיר פ"ז ה"א] מה ת"ל כי קבור תקברנו מכאן שאינו נעשה מת מצוה עד שיהא ראשו ורובו. תני ר' יוסי קמיה דר' יוחנן כשם שאדם מטמא על מת מצוה כך אדם מטמא על אבר מצוה, אמר לו ר' יוחנן ויש כאן, פי' וכי יש כאן מת שיטמא לו, ומפרקינן ר' יעקב בר אחא בשם ר' זעירא תפתר בחוזר, כלומר אין נעשה מת מצוה מתחלה אא"כ מצא ראשו ורובו אבל מצא ראשו וקברו חוזר אפי' על אבר ממנו וקוברו עמו. ובאבל תניא לעולם אינו מת מצוה עד שימצאו ראשו ורובו, ר' יהודה אומר השדרה והגולגולת הן הן רובו.
